Monday, November 23, 2015

Chengdu

“You have chicken nuggets?” the check-in-counter lady asked.
“What?!” I said, wondering what brought up this sudden craving.  Maybe she is expecting?
“You have chicken nuggets?” she asked again, a little annoyed this time.
“Yes, one nugget to chicken”, I said when I finally understood what she meant, pointing to my luggage, which I wanted to check-in.

That concluded my time in Chengdu, China, a mid-size city of 14 million people.

It started with a flight from Beijing to Chengdu, in which I was the only non-Chinese passenger and also, coincidently, the tallest person there, by far.   As we walked out of the plane, everyone pulled out their cigarettes, and lit them up.  Everyone smokes in Chengdu, everywhere.  It was weird seeing people smoking at their breakfast table in the hotel, and it was a very fancy 5 stars hotel.  There’s also a slight smell of cigarettes everywhere you go.
The second thing I noticed was that Chinese speak really loud on their cell phones, and they always sound angry.  I mentioned that to one of my local companions when someone was talking on the phone near us and he said it’s just their dialect.  A second after he “well, actually, he is a little angry.

The third thing that struck me was how strange Chinese Communism is.  My hotel was largely occupied by an Audi convention – hardly a ‘people’s’ car.  Also, the biggest mall in the world, I’m told, with an in-door water park, full the Gap, H&M, and other western brands, was located 15 minutes walk from my hotel.  Pictures don’t do it justice, it is absolutely massive.


Ok, I said, there are rich people in China, but that doesn’t mean the poor don’t get benefits, like free education or free healthcare.  My Chinese friends laughed when I asked.  Nope, none of that.   What they do get is an awesome firewall –the great firewall of China, that prevents locals from using almost any global internet service (all except Yahoo.  There’s a punch there somewhere, I know).  The result is that there’s a Chinese version of almost every service out there – the Chinese Google, Facebook, WhatsApp, Amazon, and in many cases, it’s better than the western one.  But as a foreigner, you need to be a world-class hacker just to get access to Facebook.  Luckily, I have friends.

Chinese use an English qwerty keyboard to text in Chinese.  Mandarin doesn’t have letters (or spaces for that matter), and to write in Mandarin you need to draw the words, line by line, which takes lot of time.  So instead, they use English letters to pronounce the words phonetically and the keyboard autosuggest the words.  This works for millennials, but their parents can’t learn that, so they don’t text.  Actually, maybe that doesn’t mean much , because neither do my parents,  Shen-lin and Mao Tze-Tong.


A week before I came the Chinese government changed the 35 years one-child law and it now permits having 2 children.  The penalty for having a second child before was 200,000 RNB, or Yuen, which is something like  $100K if it was in the US (well, maybe not exactly, but it’s a lot of money in Chinese terms).  That was enforced in cities more than in villages, and the result of 35 years is not only that parents didn’t have 2 children, but also that children didn’t have uncles and aunts or cousins and nieces.   All they have is their parents and grand parents.  Crazy.

I also felt they look at foreigners with a mix of awe and contempt.  When I arrived to Chengdu there was supposed to be a driver waiting for me but die to some miscommunication, no one was there, so I took a taxi to the hotel.  People in my office were amazed I did that – they couldn’t believe I could accomplish such a difficult task.  Everywhere I went I had someone coming with me, translating, negotiating and making sure everything was ok.   It’s a mix of wanting to make sure I’m having a good time and a profound belief that I’m useless.

My hotel had a winter celebration one night – there was free food, drinks, an over-the-top magician/dancer (OMG, he’s going to split her in two!  How does he do that?!  Seriously, how do they do that?) , a male pole dancer (not what you think, unless you it’s an Olympic gymnastics athlete doing all kinds of exercises around a pole, in full clothes.  Sure, that’s what you were thinking, of course) and a speech by the hotel general manager.   The exec gave the speech in English, but it was clear the speech was originally written in Chinese.  Next to him stood a very lovely lady that translated his speech to Mandarin, which was actually the original speech, so in fact, the exec was translating the translator.  And then the universe collapsed into itself.

The weather was smoggy, all the time.  They told me they the saw the sun for one week during the summer this year.  I’m exaggerating, of course, it was 10 days.  It’s half natural climate and half pollution, but they prefer is that way.  The Chinese notion of beauty is the paler the prettier, and when it’s sunny, they need to apply layers and layers of sunscreen, so they actually prefer the smog.  I found it depressing.  It was like this the whole time:


The food was great.   Even the pig brain.  Actually, the pig brain wasn’t that great, it tastes like tofu that was once inside a pig’s head.  Pig brain on toast:

They eat a lot, btw.  Each meal I had had like 8 courses.  I thought this was just when you go out, but actually on family dinners they also have like 8 different dishes, and if there should be at least 30% leftovers, otherwise it means not enough food was prepared.    Jewish mothers and guilt trips are everywhere, even in China.

Some hardcore stats I may or may not have made up:

·      After lunch 40% of the people in the office take a nap on their desk

·      25% of the bathroom have actual bathroom seats.  The rest look like this:

·      Airports have charging stations, and they provide the cable.  100% of them won’t work

·      The signs in tourist attractions are 45% more profound in China


·      Also, wherever you go, you’ll see at least 12.3 panda bears a day.  I saw these:






Sunday, September 6, 2015

Burning Man 2015




הרגע הזה שאתה נכנס לפלאייה בפעם הראשונה בלילה ורואה מבין כל האבק את המחזה הבאמת מדהים של אורות בכל מקום כשמאחורי כל אור מסתתר איזה פלא אחר - ארט קאר, מיצג אומנות או אופניים של ברנרים אחרים. אין לתאר את זה - זו תמונה שנחקקת בזיכרון ונשארת שם לנצח.  ואז אתה מתחיל להסתובב באופניים כמו ילד ומפסיק רק כשאורזים לנסוע הביתה.
Anticipation-WATERMARKED.jpg

וככה זה ביום.  זה בערך 4.5 קילומטר קוטר. עצום. הפלאייה זה האיזור הלא מיושב באמצע, שביום הוא בעצם מוזיאון אמנות סביבתית, ובלילה הוא לונה-פארק ענק למבוגרים.

כשאתה הולך ל-White Ocean - מועדון שתרם אוליגרך רוסי עלום ועלה בטח כמה מליונים של דולרים ואתה מגיע למקום מטורף עם הסאונד הכי טוב ששמעת ועמודי אש וכדור ענק ענק תלוי 20 מטר באוויר ואתה מבין שזה חד פעמי, הדבר הזה, שאין כזה דבר בשום מקום אחר.
burning-man-2015-rtx1r7d6.jpg

כשאתה מתחיל לנסוע באופניים בפלאייה ומתחילה סופת חול ואתה לא רואה ממטר, ואתה נוסע ונוסע ופתאום נגלה לפניך הפסל של האיש בגובה 30 מטר, ואתה אומר וואו, זה מדהים, יש לי אבק בתוך עור התוף, ואתה ממשיך לנסוע בתקווה להגיע למקום עם ציווילזציה עד שאתה מגיע אחרי שעה מאובקת בחזרה למחנה ונזכר שאין מקלחת, חשמל, מים, או כל סימן אחר לציוויליזציה, חוץ מ-75,000 איש מבסוטים, שעושים אותך שמח.
קצת אבק:
panorama tower view 2.JPG
ואתה מצליח לנווט את עצמך בתוך סופת האבק לקמפ שקוראים לו הרובע הצרפתי ויש בו בית קפה אה-לה הברסרי (טוב, פה צריך קצת דמיון, אבל באת עכשיו מסופת אבק, אז אל תהיה מפונק, ותשתה את המשקה היחיד שמגישים פה), חנות בשמים ומאפייה - ופתאום אתה אוכל פאי ביצים סיני מעולה ובראוניז חמים, עם כובע ומשקפי אבק ומסיכת אבק. אני לא עושה צדק לכמה שהסיטואציה הזו הזויה.

כשאתה מת להתקלח אחרי שלושה ימים והולך למקלחת המאולתרת במחנה, תולה את שקית המים שלך בגובה הראש ונשכב של הרצפה כי מעל לגובה 30 סנטימטרים אין זרם מים, שוטף את הגוף בזרזיף מים שבבית היה נקרא הפסקת מים, מסתבן מהר מהר, חופף, כלומר יוצר בוץ בשיער, ויוצא לעולם לסופת חול שבדיוק התחילה.

כשאתה הולך לשירותים בבוקר ורואה ים של בולבולים - יותר בולבולים ממה שראית כל החיים שלך ביחד, והיית בצבא ההגנה למען השם - בגלל שבמחנה של הגייז ליד בדיוק נגמרה המסיבה. הנה הם כשהם מתכוננים, עדיין לבושים, בערך.
IMG_7959.JPG

כשאתה מצטרף למסיבה מאולתרת במחנה שכולם בו לובשים חוטיני כסוף, ומציעים לך ללבוש גם ואתה אומר בטח, זה לגמרי אתה, ושם עליך אחד בשתי מידות קטן עליך. מצטער, אין תמונות, נשרף הפילם.

כשיש לך יומולדת (נניח 40!, עגול!!, בברנינג מן!!!) וחברים שלך (אייל, איריס ודן, קבוצת התמיכה שלי בברנינג מן - תודה נשמות) מכינים לך חולצת ״חבקו אותי יש לי יומולדת״ ואתה מסתובב בין המחנות ומקבל עשרות חיבוקים, נישוקים מזמוזים וחיזוקים, ובאמצע מגיע למחנה טיפול נמרץ.  בעקרון למחנה הזה מגיעים המקרים הקשים ביותר (כל מי שעובר ליד), אותם בודקים רופאים מיומנים (חברי הקמפ השיכורים מהתחת) באופן יסודי (״האם אתה שומע ״אומצ אומצ״ או ״אומפה אומפה״) ונותנים את הטיפול המתאים ביותר (וודקה זולה עם מיץ בתוך אינפוזיה).  בגלל שיש לך יומולדת, אתה מקבל את הטיפול המיוחד, כלומר לידה: לאחר בדיקה האחות גילתה שאתה בהריון וכורע ללדת, וכל הצוות בא לתמוך.  אתה יולד פחית בירה, בן זכר.  האחות המיילדת, דרך אגב, שואלת אותך תוך כדי מה תוכנית הלידה שלך.  מסתבר שהיא באמת אחות מיילדת.
למטה - ילד יומולדת.  אה, וגם לבשתי חצאית טוטו.  מה, יום שלישי, זה סטנדרט!

IMG_7936.JPG
בגדים זה אישיו.  לפני הברנינג מן אמרו לך שצריך להתחפש, אבל לא בתחפושות מעפנות של פורים או האלווין, אלא בבגדים מאגניבים. They're not costumes, They're outfits. אז הלכת לחנות בגדים זולה וקנית בעיקר במחלקת הנשים.  אתה לובש טייץ ארוכים, חצאיות, מכנסי דפוקותי, ובגדול, כל מה שקטן עליך/נשי/הומואי.  אתה מרגיש הרבה יותר נוח להתלבש ככה מאשר רגיל, ויש לזה סיבה.   בעקרון, אנשים בברנינג מן מתלבשים מזעזע בכוונה (גברים סטרייטים) או לא מתלבשים בכלל (הומואים ונשים), והתוצאה היא שהבגדים לא אומרים כלום ואפשר להתמקד בבנאדם עצמו, מה שזה לא אומר.

כשאתה שייך למחנה שהוא בית משפט בו אנשים שיש להם סכסוכים באים ליישב אותם אצל השופטת ולסובב גלגל עם עונשים כמו ספאנקינג, או שוטים של טקילה זולה וחמה, או מקלחת של בירה (במקום בלי מקלחת אמיתית זה באמת עונש), רק שאנשים לא באים מעצמם אז אתם נאלצים להפליל אותם.  והבחורה הראשונה שנענשת מסדרת את הגלגל ככה שייצא לה ללכת עירומה ומתלוננת שרק הגיעה ואף פעם לא עשתה את זה ולפני שאתה מספיק להגיד טוב תבחרי עונש אחר היא כבר עירומה וחופשיה ומאושרת.

כשאתה נוסע בקבוצה באמצע הלילה ואתם על האופניים כבר מלא זמן ואין לכם מושג לאן לנסוע ואז מישהו אומר ״בואו ניסע לאורות המנצנצים״ ואתה מסתכל מסביבך והכל מסביב פאקינג אורות מנצנצים.

כשאתה הולך למסיבה בצהריים ויש שם מלא צעירים ויפים ועירומים ושלוש אחיות חמודות בנות 5, 7 ו-9 על במה קטנה באמצע, וכולם מתעלפים מהן כי הן באמת חמודות וגם כי אין שם ילדים בכלל, ועובר אחד שמחלק ארטיקים, וברור שהוא נותן לילדות, והן יושבות ומלקקות ארטיק וסביבן כולם רוקדים ומחייכים להן.  אה, כן, והארטיק בצורת זין.

ואתה שם לב ככל שעובר הזמן, שיש את האנשים של היום, ויש את האנשים של הלילה. האנשים של היום קוראים את התוכניה, והולכים לסדנאות שעל הערך המוסף שלהן אפשר להתווכח, אבל הן מקום טוב לפגוש אנשים ולמצוא תכלית במקום העמוס והמבלבל הזה. אנשי הלילה יוצאים בערב לרקוד וחוזרים בבוקר אחרי השקיעה.  יש בין אנשי היום לאנשי הלילה חפיפה של שש שעות בערך - מ 6 בערב עד חצות - בה הן מסתכלים איך הצד השני חי, וכל צד פונה לענייניו.  בבוקר, דרך אגב, אין חפיפה. אנשי הלילה לא במצב.

כשאחרי ארבעה ימים אתה מגיע למחנה המרכזי, המקום היחיד בו יש שימוש בכסף, ואתה רוצה לקנות קפה, ומישהו שואל אותך ״יש לך כסף?״ ואתה חושב שזו שאלה מוזרה.

לסיום, כמה תמונות אקראיות. אבל אני חרא צלם, אז תעשו לעצמכם טובה ותחפשו באינסטגרם burningman2015# או תגגלו את זה.  זה לא מהעולם הזה.

IMG_7865.JPG

IMG_7947.JPG
זה ICU, המחנה טיפול נמרץ, בו ילדתי. וזו מגי, שטיפלה בי כל כך יפה שהייתי בהריון.  אה, הרגע קלטתי שללדת פחית בירה היתה הדרך שלהם להגיד לי שיש לי beer belly. סעמק.

octpous.jpgהתמנון הזה רץ כבר שנים, ועדיין מקבל מלא כבוד.

IMG_7977.JPG

IMG_7984.JPG
כן, זה מיצג של ברביות

IMG_7965.JPG

IMG_7963.JPG

IMG_7956.JPG

IMG_7980.JPG

IMG_7973.JPG

IMG_7970.JPG

IMG_7967.JPG
אלה האופניים שלי, שהחזיקו בשיניים ועכשיו יפרשו לפנסיה
IMG_7966.JPG

IMG_7890.JPG




Thursday, July 14, 2011

תרבות הפנאי


הגעתי למסקנה שצריך לקרוע את העיר כל עוד אפשר, שזה אומר כל עוד החורף לא הגיע.  בכלל, החורף היה ונשאר הפחד הכי גדול שלי מכל המהלך הזה.  מה שכן, יש לי רק מילים טובות לומר על הדחקה, אז בואו נדחיק את המשפט האחרון.

בקיצור, לוח הופעות לעונה הקרובה:
·         היום בערב גומז.  מקווה לטוב, אולי גם נוסיף תמונה או שתיים מחר.  מאיה ויתרה על ההופעה הזו מפאת קשיי בייבי סיטר.  בשאר האיבנטים התרוץ הזה כבר לא לוקח...
·         שבוע הבא בלקן ביט בוקס בברוקלין.
·         שבוע אחרי זה סיה (Sia).
·         בספטמבר Elbow.
·         באמצע גם איזה משחק של ה-US Open.
אם, בעזרת אלוהי המוזיקה והספורט, הכל התגשם, רק בשביל זה היה שווה לבוא.
יש גם תכניות יותר מרחיקות לכת, כמו קאמפינג, נסיעה לכמה ימים, או למקסיקו, או לסאן פרנסיסקו, אבל זה באמת יומרני.




Friday, June 10, 2011

נאסדאק

 אתמול במשרד אלדד, הבוס שלי (הזמני, הבוסית הקבועה עזבה) שאל אותי אם אני רוצה לצלצל על פעמון הנעילה של הנאסדאק מחר.  בעיני רוחי ראיתי אותי עומד על הפודיום, מכה בפטיש מעל זירת המסחר, קונפטי באוויר, ואנשים באים ומברכים אותי.  גול במונדיאל של חננות הייטק.  המציאות היתה טיפה אחרת, אבל לפניה, פאניקה: שניה אחרי שאמרתי ברור, שאלתי מה צריך ללבוש.  "חליפה, כנראה" נעניתי בנון-שולנטיות.  אחלה, חוץ מזה שבחיים לא לבשתי חליפה, וממילא אין לי אחת.  מאיפה אני מביא חליפה עכשיו (השעה היתה 3 אחה"צ)?  וגם נעליים היו חסרות.  "כנראה" היתה התקווה האחרונה שלי.  הלכתי לשאול את מי שצריך, ואמרו לי שמבררים.  בינתיים התחלתי לברר איפה קונים חליפה, ומה אם צריך לקצר אותה.  אחרי שעה מורטת עצבים אמרו לי שלא צריך חליפה, אבל לבוא נקי ויפה.  סבבה. 
בבוקר התגלחתי, לבשתי חולצה מכופתרת וז'קט, נעליים שקניתי אתמול, והלכתי לעבודה.  בשלוש התפננו פבלו, מאהב לטיני יהודי שעובד איתי, ואני, לכיוון טיימס סקוור. 
המציאות: חוץ מאיתנו היו שם בערך עוד 40 פליטים של שבוע האינטרנט שהיה בניו יורק (והיה הסיבה שהזמינו אותנו), כולם יותר חשובים מאיתנו, כנראה, כי אותנו דחפו תמיד לקצה ולסוף התור. לנעול יום מסחר בנאסדאק  זה כמו ללכת לדיסנילנד של מבוגרים.  לא בקטע של ההתרגשות, יותר בקטע של המסחור: אתה עובר שם בפס ייצור מהצילום שלך המפוטשפ על טיימס סקוור דרך הפודיום ואין ספור צילומים קבוצתיים, יוצא החוצה לראות איך יצא כשמקרינים על הבניין בטיימס סקוור , וחוזר לקחת את התמונות, וכל הזמן מקבל הוראות ממישהי שקולטים עליה שהיא עושה את זה מתוך שינה. 
יצאתי משם מחפש קתרזיס בנרות.
אה, וכמעט כולם היו לבושים בג'ינס וטי-שירט.




Thursday, June 9, 2011

Month 1

יומני היקר שלום,

השבוע סגרנו חודש בארץ האפשרויות.  במסגרת חגיגות החודש (ברכה מאובמה, מצעד בהובוקן, הצטרפות לרשימות תפוצה של דואר זבל  -הרחבה בהמשך), עברנו לדירה הקבועה זמנית שלנו.  קבועה כי יש לנו חוזה עליה, זמנית כי לא בטוח שנקיים אותו.  מאיה לא לגמרי מבסוטה מהמיקום (מיקום מיקום מיקום) של הדירה הקבועה הזמנית, ויתכן שנחליט לעבור שוב.  אם כן, זה היה המעבר הרביעי (כפר הס צורן, צורן דירה זמנית זמנית, דירה קבועה זמנית, דירה קבועה קבועה) בחצי שנה.  לעבור דירה זה על הכיפאק.
מה עוד עשינו?
·         קנינו אוטו. אחלה אוטו (סוברו אאוטבק שחורה 2008.  זה חשוב לציין את זה כי הרשיונות שקיבלנו היו על סוברו לגאסי כחולה 2009.  העניין תוקן לשביעות רצוננו).
·         קנינו את איקאה.  שוקלים להחליף לה את השם לרם ובניו.
·         נסענו לסנטרל פארק עם האוטו.  בדרך חזרה מאיה ואני חשבנו שזה הזוי שאנחנו חוזרים הביתה כאילו היינו בים, רק שאנחנו נוסעים בשדירה החמישית (חנויות מצד ימין של הכביש: פראדה, לואי וויטון, ועוד מלא מותגים שאני לא מכיר עם שם שנשמע מאוד יקר) בין מוניות צהובות ומלא ניו-יורקרים.  
·         התחלנו לקבל דואר זבל.  יש קטע פה שברגע שאתה פותח חשבון בנק ואתה נראה להם סבבה של בן-אדם, מתחילים לשלוח לך כל מיני הצעות לכרטיסי אשראי/הפלגות לקריבים/כרטיס מועדון/אלוהים יודע מה עוד.  אפילו התקשרו אלינו בטלפון עם הצעה מאוד מעניינת למתן תרומה ששקלנו בשלילה.  לא ברור מאיפה הם האנשים האלה מקבלים את הפרטים שלנו.
·         התחיל פה הקיץ.  30 מעלות ולח בטירוף, עם בריזה של ים.  ממש תל אביב, רק שאין ים.  מה שיש זה געגועים עזים לים וגם לתל אביב.  וגם לחברים ומשפחה (שלי בעיקר, המשפחה של מאיה נוטה לטייל עם מאיה).
·         כנראה שעבר עליהם חורף ממש קשה פה, כי בכל פארק או סתם פיסת דשא, כולם מתפשטים ומשתזפים. אין ציצי.
·         נפרדנו מההורים של מאיה שהיו פה כל החודש הראשון וטיפלו בגיא ובאריאל.  מחפש איפה מוציאים פה מגן הוקרה עכשיו, כי מגיע להם.
·         יצאנו לעיר הגדולה פעם אחת לטאפאס בר. היה טעים פלוס.
·         יצאנו גם בהובוקן כמה פעמים.  הובוקן ממש מגניבה להורים לילדים קטנים. לשאר האנשים כנראה שפחות, אבל את זה אפשר להגיד על כל מקום.
·         קניתי טלויזיה שטוחה וחיברתי לה מחשב, עשיתי אינטרנט ועכשיו אני יכול למות בשקט.
·         מאיה מבסוטה מזה שאין אבנית במים. 
מה אריאל עשה?
·         הלך לגן בימות השבוע.  השבוע הראשון היה קשה, עכשיו הוא מושך אותי ביד, מגיע לגן, מתיישב בכיסא ואומר "ביי אבא".  שבוע הבא הוא כבר יגיד "ביי דדי" (כי Mummy הוא כבר אמר(, וזה כי הוא התחיל לדבר אנגלית.  המשפט החביבים עלי: "this is שלי" וגם השיר "ABCD".
·         רשמית הוא התחיל את גיל שנתיים. או שנולד לו אח קטן.  או שהוא עבר לארץ אחרת.  בכל אופן, הוא נהיה מאתגר יותר.  מצד שני, מתחילה להיות לו גם אישיות.
מה גיא עשה?
·         קקי חמש פעמים ביום
·         פעמיים פליטות
·         רצפות פרקט עושות לו טוב.

אם במקרה היומן הזה נחשף לאנשים אחרים, יש לי דבר אחד לתת להם:


עד הפעם הבאה.