הרגע הזה שאתה נכנס לפלאייה בפעם הראשונה בלילה ורואה מבין כל האבק את המחזה הבאמת מדהים של אורות בכל מקום כשמאחורי כל אור מסתתר איזה פלא אחר - ארט קאר, מיצג אומנות או אופניים של ברנרים אחרים. אין לתאר את זה - זו תמונה שנחקקת בזיכרון ונשארת שם לנצח. ואז אתה מתחיל להסתובב באופניים כמו ילד ומפסיק רק כשאורזים לנסוע הביתה.
וככה זה ביום. זה בערך 4.5 קילומטר קוטר. עצום. הפלאייה זה האיזור הלא מיושב באמצע, שביום הוא בעצם מוזיאון אמנות סביבתית, ובלילה הוא לונה-פארק ענק למבוגרים.
כשאתה הולך ל-White Ocean - מועדון שתרם אוליגרך רוסי עלום ועלה בטח כמה מליונים של דולרים ואתה מגיע למקום מטורף עם הסאונד הכי טוב ששמעת ועמודי אש וכדור ענק ענק תלוי 20 מטר באוויר ואתה מבין שזה חד פעמי, הדבר הזה, שאין כזה דבר בשום מקום אחר.
כשאתה מתחיל לנסוע באופניים בפלאייה ומתחילה סופת חול ואתה לא רואה ממטר, ואתה נוסע ונוסע ופתאום נגלה לפניך הפסל של האיש בגובה 30 מטר, ואתה אומר וואו, זה מדהים, יש לי אבק בתוך עור התוף, ואתה ממשיך לנסוע בתקווה להגיע למקום עם ציווילזציה עד שאתה מגיע אחרי שעה מאובקת בחזרה למחנה ונזכר שאין מקלחת, חשמל, מים, או כל סימן אחר לציוויליזציה, חוץ מ-75,000 איש מבסוטים, שעושים אותך שמח.
קצת אבק:
ואתה מצליח לנווט את עצמך בתוך סופת האבק לקמפ שקוראים לו הרובע הצרפתי ויש בו בית קפה אה-לה הברסרי (טוב, פה צריך קצת דמיון, אבל באת עכשיו מסופת אבק, אז אל תהיה מפונק, ותשתה את המשקה היחיד שמגישים פה), חנות בשמים ומאפייה - ופתאום אתה אוכל פאי ביצים סיני מעולה ובראוניז חמים, עם כובע ומשקפי אבק ומסיכת אבק. אני לא עושה צדק לכמה שהסיטואציה הזו הזויה.
כשאתה מת להתקלח אחרי שלושה ימים והולך למקלחת המאולתרת במחנה, תולה את שקית המים שלך בגובה הראש ונשכב של הרצפה כי מעל לגובה 30 סנטימטרים אין זרם מים, שוטף את הגוף בזרזיף מים שבבית היה נקרא הפסקת מים, מסתבן מהר מהר, חופף, כלומר יוצר בוץ בשיער, ויוצא לעולם לסופת חול שבדיוק התחילה.
כשאתה הולך לשירותים בבוקר ורואה ים של בולבולים - יותר בולבולים ממה שראית כל החיים שלך ביחד, והיית בצבא ההגנה למען השם - בגלל שבמחנה של הגייז ליד בדיוק נגמרה המסיבה. הנה הם כשהם מתכוננים, עדיין לבושים, בערך.
כשאתה מצטרף למסיבה מאולתרת במחנה שכולם בו לובשים חוטיני כסוף, ומציעים לך ללבוש גם ואתה אומר בטח, זה לגמרי אתה, ושם עליך אחד בשתי מידות קטן עליך. מצטער, אין תמונות, נשרף הפילם.
כשיש לך יומולדת (נניח 40!, עגול!!, בברנינג מן!!!) וחברים שלך (אייל, איריס ודן, קבוצת התמיכה שלי בברנינג מן - תודה נשמות) מכינים לך חולצת ״חבקו אותי יש לי יומולדת״ ואתה מסתובב בין המחנות ומקבל עשרות חיבוקים, נישוקים מזמוזים וחיזוקים, ובאמצע מגיע למחנה טיפול נמרץ. בעקרון למחנה הזה מגיעים המקרים הקשים ביותר (כל מי שעובר ליד), אותם בודקים רופאים מיומנים (חברי הקמפ השיכורים מהתחת) באופן יסודי (״האם אתה שומע ״אומצ אומצ״ או ״אומפה אומפה״) ונותנים את הטיפול המתאים ביותר (וודקה זולה עם מיץ בתוך אינפוזיה). בגלל שיש לך יומולדת, אתה מקבל את הטיפול המיוחד, כלומר לידה: לאחר בדיקה האחות גילתה שאתה בהריון וכורע ללדת, וכל הצוות בא לתמוך. אתה יולד פחית בירה, בן זכר. האחות המיילדת, דרך אגב, שואלת אותך תוך כדי מה תוכנית הלידה שלך. מסתבר שהיא באמת אחות מיילדת.
למטה - ילד יומולדת. אה, וגם לבשתי חצאית טוטו. מה, יום שלישי, זה סטנדרט!
בגדים זה אישיו. לפני הברנינג מן אמרו לך שצריך להתחפש, אבל לא בתחפושות מעפנות של פורים או האלווין, אלא בבגדים מאגניבים. They're not costumes, They're outfits. אז הלכת לחנות בגדים זולה וקנית בעיקר במחלקת הנשים. אתה לובש טייץ ארוכים, חצאיות, מכנסי דפוקותי, ובגדול, כל מה שקטן עליך/נשי/הומואי. אתה מרגיש הרבה יותר נוח להתלבש ככה מאשר רגיל, ויש לזה סיבה. בעקרון, אנשים בברנינג מן מתלבשים מזעזע בכוונה (גברים סטרייטים) או לא מתלבשים בכלל (הומואים ונשים), והתוצאה היא שהבגדים לא אומרים כלום ואפשר להתמקד בבנאדם עצמו, מה שזה לא אומר.
כשאתה שייך למחנה שהוא בית משפט בו אנשים שיש להם סכסוכים באים ליישב אותם אצל השופטת ולסובב גלגל עם עונשים כמו ספאנקינג, או שוטים של טקילה זולה וחמה, או מקלחת של בירה (במקום בלי מקלחת אמיתית זה באמת עונש), רק שאנשים לא באים מעצמם אז אתם נאלצים להפליל אותם. והבחורה הראשונה שנענשת מסדרת את הגלגל ככה שייצא לה ללכת עירומה ומתלוננת שרק הגיעה ואף פעם לא עשתה את זה ולפני שאתה מספיק להגיד טוב תבחרי עונש אחר היא כבר עירומה וחופשיה ומאושרת.
כשאתה נוסע בקבוצה באמצע הלילה ואתם על האופניים כבר מלא זמן ואין לכם מושג לאן לנסוע ואז מישהו אומר ״בואו ניסע לאורות המנצנצים״ ואתה מסתכל מסביבך והכל מסביב פאקינג אורות מנצנצים.
כשאתה הולך למסיבה בצהריים ויש שם מלא צעירים ויפים ועירומים ושלוש אחיות חמודות בנות 5, 7 ו-9 על במה קטנה באמצע, וכולם מתעלפים מהן כי הן באמת חמודות וגם כי אין שם ילדים בכלל, ועובר אחד שמחלק ארטיקים, וברור שהוא נותן לילדות, והן יושבות ומלקקות ארטיק וסביבן כולם רוקדים ומחייכים להן. אה, כן, והארטיק בצורת זין.
ואתה שם לב ככל שעובר הזמן, שיש את האנשים של היום, ויש את האנשים של הלילה. האנשים של היום קוראים את התוכניה, והולכים לסדנאות שעל הערך המוסף שלהן אפשר להתווכח, אבל הן מקום טוב לפגוש אנשים ולמצוא תכלית במקום העמוס והמבלבל הזה. אנשי הלילה יוצאים בערב לרקוד וחוזרים בבוקר אחרי השקיעה. יש בין אנשי היום לאנשי הלילה חפיפה של שש שעות בערך - מ 6 בערב עד חצות - בה הן מסתכלים איך הצד השני חי, וכל צד פונה לענייניו. בבוקר, דרך אגב, אין חפיפה. אנשי הלילה לא במצב.
כשאחרי ארבעה ימים אתה מגיע למחנה המרכזי, המקום היחיד בו יש שימוש בכסף, ואתה רוצה לקנות קפה, ומישהו שואל אותך ״יש לך כסף?״ ואתה חושב שזו שאלה מוזרה.
לסיום, כמה תמונות אקראיות. אבל אני חרא צלם, אז תעשו לעצמכם טובה ותחפשו באינסטגרם burningman2015# או תגגלו את זה. זה לא מהעולם הזה.
זה ICU, המחנה טיפול נמרץ, בו ילדתי. וזו מגי, שטיפלה בי כל כך יפה שהייתי בהריון. אה, הרגע קלטתי שללדת פחית בירה היתה הדרך שלהם להגיד לי שיש לי beer belly. סעמק.
התמנון הזה רץ כבר שנים, ועדיין מקבל מלא כבוד.
כן, זה מיצג של ברביות
אלה האופניים שלי, שהחזיקו בשיניים ועכשיו יפרשו לפנסיה
No comments:
Post a Comment