אתמול במשרד אלדד, הבוס שלי (הזמני, הבוסית הקבועה עזבה) שאל אותי אם אני רוצה לצלצל על פעמון הנעילה של הנאסדאק מחר. בעיני רוחי ראיתי אותי עומד על הפודיום, מכה בפטיש מעל זירת המסחר, קונפטי באוויר, ואנשים באים ומברכים אותי. גול במונדיאל של חננות הייטק. המציאות היתה טיפה אחרת, אבל לפניה, פאניקה: שניה אחרי שאמרתי ברור, שאלתי מה צריך ללבוש. "חליפה, כנראה" נעניתי בנון-שולנטיות. אחלה, חוץ מזה שבחיים לא לבשתי חליפה, וממילא אין לי אחת. מאיפה אני מביא חליפה עכשיו (השעה היתה 3 אחה"צ)? וגם נעליים היו חסרות. "כנראה" היתה התקווה האחרונה שלי. הלכתי לשאול את מי שצריך, ואמרו לי שמבררים. בינתיים התחלתי לברר איפה קונים חליפה, ומה אם צריך לקצר אותה. אחרי שעה מורטת עצבים אמרו לי שלא צריך חליפה, אבל לבוא נקי ויפה. סבבה.
בבוקר התגלחתי, לבשתי חולצה מכופתרת וז'קט, נעליים שקניתי אתמול, והלכתי לעבודה. בשלוש התפננו פבלו, מאהב לטיני יהודי שעובד איתי, ואני, לכיוון טיימס סקוור.
המציאות: חוץ מאיתנו היו שם בערך עוד 40 פליטים של שבוע האינטרנט שהיה בניו יורק (והיה הסיבה שהזמינו אותנו), כולם יותר חשובים מאיתנו, כנראה, כי אותנו דחפו תמיד לקצה ולסוף התור. לנעול יום מסחר בנאסדאק זה כמו ללכת לדיסנילנד של מבוגרים. לא בקטע של ההתרגשות, יותר בקטע של המסחור: אתה עובר שם בפס ייצור מהצילום שלך המפוטשפ על טיימס סקוור דרך הפודיום ואין ספור צילומים קבוצתיים, יוצא החוצה לראות איך יצא כשמקרינים על הבניין בטיימס סקוור , וחוזר לקחת את התמונות, וכל הזמן מקבל הוראות ממישהי שקולטים עליה שהיא עושה את זה מתוך שינה.
יצאתי משם מחפש קתרזיס בנרות.
אה, וכמעט כולם היו לבושים בג'ינס וטי-שירט.
אתה חתיך בחליפה .. רק חבל שבאותו יום גרמת במו ידייך לירידות חדות.
ReplyDeleteכלכלת ארה"ב והעולם כולו תלוי על בלימה ואתה - חוגג !
אנחנו לא עברנו דירה, סער התחיל ללמוד שחייה ושירה מתחילה לעשות עיניים ( מתאמנת בקריצה ).
החלפנו ג'יפ. תחביב נחמד.
נשתמע.
מה קורה? נרדמת?
ReplyDelete